לכולנו, במקום מסוים, אי שם בעולם, יש בית.
בית חם, אוהב, מלטף, מפנק,
ושם בבית, יש לכל אחד את המקום שלו. רק שלו. החדר, הפינה...
ובמקום הזה, יש הרגשה של נחת.. מין מקלט, מסתור, מהתחרותיות שבחוץ, מהמירוץ המטורף.. תחושה שלווה שפה, בבית שלי, במקום שלי, יקבלו אותי איך שאני. לטוב ולמוטב.

    כולנו, כך אומרים, ואני בוחרת להאמין, היינו שם. מתחת להר העניו, במדבר.
ההר שהתקשט כולו בירק,
ההר שהתכסה עננים, וברקים, ורעמים..
ההר אליו יראנו כולנו להתקרב, אך בד בבד גם התעוררה בנו תשוקה עזה לגעת, להתקרב.. להרגיש..
קרבת אלוקים לי טוב...
ושם, מתחת להר, קיבלנו תורה...
ואיזו תורה! שמיימית,נוגעת, מאירה,מחייה, מרחיבה,מתחברת, מחברת, משמחת. תורה משמחת.

     בכולנו, מפעמת בקרבנו נשמה. חלק אלו-ה ממעל (ויש היוסיפו בדבקות "ממש!").
הנשמה, זו המתפללת תמיד, ולא חדלה מלקרוא, להרים קולה..
יושבת בגנים ומשמיעה דומם תפילתה,קריאתה..
ואנו, קליפה אחר קליפה, שכבה אחר שכבה, קולפים, מתקלפים, נקלפים..
משתוקקים, צמאים.. לחשוף, להגלות, להאיר.. להקשיב. באמת להקשיב.
לקול דממה דקה.

     ואת כולנו , העולם מנסה לעייף במרוץ האנסופי, לכסות מאיתנו, להעלים, להסתיר...
ופתאום, אי-שם, בינות טרשים וכרמים...
כל אלה נגלו והאירו ליבי במלוא עצמתם..
מקום, בית, תורה מחייה,
מעודדת להקשיב לרחשי הלב,
להבין את תנודות הגוף והנשמה,
למצוא מקום, להתרחב, לשמוע ולהשמיע,
לקבל תורה, כל רגע מחדש,
להאמין..לאהוב...
לדעת, להרגיש, לחיות...